פסק-דין בתיק ע"א 9065/03

השופט א' גרוניס:

1.        המשיב, שהינו גיאולוג, פעל כמתכנן ויזם לאיתורה של מחצבה עבור המערערים. לטענתו, הוא לא קיבל את התמורה שהגיעה לו בעקבות הקמתה של המחצבה. לפיכך, הוא הגיש תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בסיומו של הליך (שהתנהל בפני כבוד השופטת ה' גרסטל) חויבו המערערים (המשיבים שכנגד) ביחד ולחוד לשלם למשיב (המערער שכנגד) סך של 1,750,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק-הדין וכן חויבו לשאת בהוצאות משפט ובשכ"ט עורך-דין בסך 75,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון שבפניו, תחילה הכריע בשאלת החבות ולאחר מכן בסוגית הסכום שעל המערערים לשלמו. בפנינו שני ערעורים ראשיים, אשר הראשון שבהם עוסק בעניין החבות ואילו השני בעניין הסכום. במסגרת הערעור השני הוגש ערעור שכנגד.

2.        את החלטתו בענין החבות הכתיר בית המשפט המחוזי בכותרת "פסק-דין (בסוגית החבות)", אף שמדובר בהחלטה אחרת. בעקבות אותה החלטה הגישו המערערים את הערעור הראשון (ע"א 9065/03) מבין השניים. משנתן בית משפט קמא את הכרעתו הסופית, הגישו המערערים ערעור נוסף (ע"א 9810/04). בגדרו של הערעור השני הגיש המשיב ערעור שכנגד. ברי, כי המערערים לא היו זכאים להגיש את הערעור הראשון, יען כי מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק-דין. מכל מקום, בפנינו מיקדו המערערים את טענותיהם בנושא הסכום בו חויבו ולמעשה לא חלקו עוד על כך שמבחינה עקרונית חייבים הם אכן לשלם למשיב עבור עבודתו. לפיכך, נקדיש דברינו הקצרים לנושא הסכום בו חויבו המערערים.

3.        לאחר שנקבע כי המערערים חייבים לשלם תמורה למשיב, הגיעו בעלי הדין  להסכמה כי הכרעתו של בית המשפט תהא על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מדובר בהסכמה מורכבת. על בעלי הדין מקובל היה שקיימות ארבע שיטות אפשריות לפיהן תחושב התמורה ואלה הן:

א. תמלוגים הנקבעים בסכום מסוים לכל טונה של תוצר. לענין זה הוסכם, כי   לפי שיטה זו התמורה היא 3,250,000 ש"ח.

           ב. 10% משווי פרויקט החציבה.

           ג. 10% מרווחי פרויקט החציבה.

           ד. על פי שעות עבודה. הוסכם שלפי שיטה זו מגיע סכום של 15,000 ש"ח.

           הצדדים הסכימו עוד, כי לענין שיטות ב' ו-ג' יובאו בפני בית המשפט חוות דעת ותצהירים, על מנת שבית המשפט יקבע מהו הסכום לפי כל אחת משיטות אלה. לאחר שבית המשפט ידע מהו הסכום לפי כל אחת מארבע השיטות, יוכל הוא לקבוע את הסכום המגיע, ובלבד שיהא זה סכום ששיעורו בין הסכומים השני והשלישי על פי מדרג הסכומים. במלים אחרות, בפסיקת הסכום יתעלם בית המשפט מן הסכום הגבוה ביותר ומן הסכום הנמוך ביותר שבארבע השיטות ויכריע בטווח שבין שני הסכומים הנותרים.

4.        בפני בית המשפט המחוזי הובאו אכן חוות דעת של מומחים ובסופו של יום העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב בכל הנוגע לשווי הפרויקט. נקבע, כי לענין זה (כלומר, שיטה ב' דלעיל) הסכום הוא כ- 3.4 מיליון ש"ח. לגבי רווחי הפרויקט מצא בית המשפט כי שני המומחים, זה של המערערים וזה של המשיב, הגזימו בסכומי ההערכה. בית המשפט הניח שהפרויקט נמצא מאוזן מבחינת רווחים, היינו שלענין שיטת הרווח (שיטה ג' דלעיל) הסכום הוא אפס. לפיכך, דרג בית משפט קמא את השיטות והסכומים לפי הסדר הבא:

           א. 3.4 מיליון ש"ח (10% משווי הפרויקט).

           ב. 3.25 מיליון ש"ח (תמלוגים בהתחשב בכמויות).

           ג. 15,000 ש"ח (שכר לפי שעות).

           ד. אפס (לפי רווחי הפרויקט).

לאור הסכומים שבארבע השיטות, וההסכמה לפסיקה על דרך הפשרה, מצא בית המשפט שיש לחייב את המערערים לשלם סכום של 1,750,000 ש"ח, וזאת          לאור הידע של המשיב, מקצועיותו, תרומתו לפרויקט ונסיונו.

5.        כאמור, המערערים אינם משיגים עוד על עצם החבות לשלם. טענתם העיקרית היא שהמשיב השקיע בפרויקט כ-70 שעות עבודה, ולפיכך אין זה מתקבל על הדעת שיהא עליהם לשלם סכום המתורגם לכ-25,000 ש"ח לכל שעת עבודה. המשיב טוען שצריך היה לפסוק לו סכום גבוה יותר ממה שנפסק וכי הוא קופח מאחר שהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסק ולא מיום הגשת התביעה, וכן מלין הוא על שיעור ההוצאות שנפסקו לזכותו.

6.        דינם של שני הערעורים להידחות וזה אף דינו של הערעור שכנגד. אין לנו צורך לעסוק בנושא החבות, לאור הכרתם של המערערים בחובתם העקרונית לשאת בשכרו של המשיב. אף אם הסכום בו חויב המשיב נראה גבוה, הרי לגופם של דברים יש להבהיר שאין מדובר בעבודה סתם שביצע המשיב, אלא ברור שהייתה לו תרומה נכבדה לעצם הקמת הפרויקט במקום בו הוא הוקם ולרעיון מסוים כיצד תתבצע שיטת החציבה. כאמור, הצדדים הסכימו כי ההכרעה בדבר שיעורו של הסכום המגיע תהא על דרך הפשרה. אמנם, על מנת שניתן יהיה לפסוק על דרך הפשרה, חייב היה בית המשפט להכריע בדרך הרגילה באשר לנתונים מסוימים להם הוא נזקק בהמשך הדרך. לצורך אותה הכרעה הובאו בפני בית המשפט חוות דעת של מומחים. בית המשפט העדיף בענין אחד - שווי הפרויקט - את דעתו של המומחה מטעם המשיב. בנושא אחר - רווחי הפרויקט - לא סמך בית המשפט על המומחה האחד ואף לא על המומחה האחר. שני בעלי הדין לא היו מרוצים מן ההכרעות בסוגיות האמורות. אולם, טענותיהם לא שכנעונו כי נפלה שגגה מתחת ידיו של בית המשפט שעה שקבע את מה שקבע. לפיכך, נקודות המוצא מהן יצא בית המשפט המחוזי לצורך ההכרעה על דרך הפשרה מקובלות עלינו.

7.        משדרג בית המשפט את ארבע השיטות על פי הסכומים, היה עליו לפסוק את הסכום המגיע על דרך הפשרה וזאת במנעד שבין שני סכומים, 15,000 ש"ח ו- 3.25 מיליון ש"ח. כאמור, הסכום בו חויבו המערערים בסוף התהליך היה 1.75 מיליון ש"ח. הכללים באשר להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין על דרך הפשרה ידועים הם: התערבות תבוא במקרה של חריגה מן המוסכם (למשל כאשר נקבע טווח הכרעה), כאשר התוצאה הינה בלתי סבירה לחלוטין או כאשר נפל פגם דיוני משמעותי בהליך (ראו למשל, רע"א 2587/98 י' מיידנברג יצור ובניית מבנים בע"מ נ' מיידנברג (לא פורסם)). המקרה הנוכחי אינו בא בגדר המקרים המצדיקים התערבות. אף לא מצאנו ממש בטענות שבערעור שכנגד בענין המועד ממנו חושבו הפרשי הצמדה וריבית ולא בענין ההוצאות שנפסקו לזכות המשיב.

8.        התוצאה על כן היא שכל הערעורים נדחים, ללא צו להוצאות.